אז כן. שמתי כאן טריילר, כתבתי את המילה פרסים. אבל בעצם זה הדבר האחרון שאנחנו מכוונים אליו בלימודים האלה. למה?
כי אנחנו רוצים את הלב. אנחנו רוצים את האמת. אנחנו רוצים את המפחיד, המרגש, הגולמי, המכוער.. הייצרי,
היצירתי, שאינו תבניתי, שאינו לטובת צופה מסוים. אנחנו רוצים לעבור תהליך אישי, לתת לעצמנו מקום,
אנחנו רוצים לעשות באמת באמת את היצירה שלנו, ולא בשביל אף אחד.
נכון, בסוף היא תהיה מוקרנת לעיניי כל מי שנרצה - אבל זה רק הסוף! ועד אליו יש לנו דרך טובה ויפה לעשות,
פגיעים ואמיצים, בעיקר אל עצמנו.

אני באופן אישי התחלתי אי אז את לימודי הקולנוע בידיעה שארצה לעשות על הסיפור שלי סרט, מתישהו.
אז עשיתי כל מיני תרגילים קצרים שנגעו בנושא אבל לא באמת הציגו אותו. או שניסיתי להבין על מה בכלל
הסרט, ולא הייתה תשובה, אז דחיתי. בסוף השנה הרביעית, כשהגענו לסרט הגמר של השנה החמישית,
פשוט התחלתי לצלם. ומשם זה הלך ותפח.. והתעצם. וכבר נכנסתי לדרך שלא יכולתי לצאת ממנה (תודה).
זה היה כל כך שלי, כל כך אישי שבכלל שכחתי שאני חלק ממשהו, שיש חוקים ומוסכמות.
פשוט ביקשתי החלמה. ביקשתי הכרה. ביקשתי להוציא מתוכי מילים ולפתוח חללים סגורים.

ואולי דווקא בגלל זה בסוף קרה שהסרט שלי פרש כנפיים והגיע רחוק.

בזמנו ממש חסרה לי קבוצה שעושה את אותו הדבר. החברים שלי ללימודים ביימו סרטי גמר עלילתיים, 
ולא היה לי מישהו לחלוק אתו. אני ממש שמחה ומתרגשת ליצור את המסגרת הזו עבורכם, ועבורנו,
ולתת אפשרות לסרטים שלכם לצמוח.

מאחלת שנהיה בית גידול מזין, חם, אוהב ומלא באמונה ויצירות מרגשות שיתרמו לחיים שלכם, ואם תרצו,
גם של אחרים.