אני לא זוכרת זמן בו לא ידעתי שאני אוהבת לשיר ושומעת מוזיקה צלילים ותדרים באופן מיוחד, זה פשוט היה תמיד. כמו הראייה, כמו הטעם, כמו המגע. וראיתי תבניות מוסדרות של ילדים או אנשים שאוהבים לשיר:

להפוך לזמרים, לשיר במקהלה, להופיע, ללמוד פיתוח קול, להתפתח ולהיעשות טובה.
אז ניסיתי להכניס את עצמי לשם, אבל בילדותי שרתי רק בגבוהים והיה חבר ששאל למה אין לי קול בנמוכים,

ואימא העירה על השירים, ולא הבנתי איפה גרה האהבה הפשוטה למוזיקה.

הסתובבתי בעולם ברגישותי כשקול של אנשים השפיע עליי, התאהבתי בתדרים מסויימים, חיקיתי זמרות שהרגשתי שהן מעזות להיות עצמן, הרבה לפני שהיה לי עצמי משלי. ועל אף שהסכמתי להופיע ולנסות, התביישתי נורא.

היתה תקופה שבה מסרתי את כוחותיי, ופחות האמנתי שיתכן שיום יבוא, ואשב זקופה ובטוחה מול קהל, אז השירה הפכה למשאב עבורי, ללא קשר לאף אחד מחוצה לי.

יום אחד, בגיל 22 בטקס יפה ומרגש שרתי וראיתי את הצלילים יוצאים מתוכי, צבעוניים ומיוחדים, ושיחקתי ומרחתי אותם עם הידיים כמו פסטלים, וראיתי שינויים ככל שאני פותחת ומשחקת עם קולי. כאילו הצלילים שיצרתי ריחפו עד שנכנסו ושלפו רגשות שביצבצו.

אחר כך היה איש שסיפר לי שהקשיב לי שם, ושהחזקתי אותו באדמה באמצעות השירה, והבנתי שמעבר לעצמי שלי יש איזו השפעה, ושלא רק אני רואה מוזיקה ושומעת ומתאהבת בה, ושיש כאן משהו יפה שאני יכולה לתת במתנה, שלא מחובר בכלל לשיפוט והוא פשוט הוא בהרמוניה.

היה ניסיון קל ללמוד מוזיקה ברימון, שהפך לבריחה ישירה מבן הזוג שהיה, מתל אביב ומהמוזיקה לירושלים, לקולנוע (ברור שגם שם שרתי והופעתי, אבל בברים אפלוליים ובבר שבו עבדתי וללא התחייבות ללהיות משהו מוזיקלי בעולם הזה).

וכך למעשה יום אחד בערב ה12.12 (נדמה לי שזה היה 2017), בהודו הקטנה שבתל אביב פגשתי את רועי,

שלימים הפך להיות הSAFE BOND שלי, איתו יצאתי בחוצות עם המוזיקה שלי ושלנו לראשונה בהופעות והקלטות וכל התבניות שכבר לא איימו לצמצם את מהותי.
זה כמובן גם איפשר לי ללמוד סוף סוף, וללמד, ולכתוב, לשיר למטופלים ומטופלות,

וראיתי תוצאות יפות מתגלמות מולי, עדינות ורכות, מתוקים ומתוקות. 

 

ואז הגיעה הקורונה. העולם נדם. ופתאום לרגע זהותי, שעמלתי להמציא, התמוגגה ואיבדה מחשיבותה.

פחד רב צף בין מרצפות שמונחות על אדמה כשזזה. פחדתי שאאבד את המסלול שהתחלתי לגדל. אבל הקול, כדרכו, ובזה גלום חלק מיופיו: מבקש לשיר. וגר בתוך הגוף שלי. והוא משאב נבון למצוקה. ולחיים. ומתוך הרגעים צמחו שירים בעברית, בטבעיות עתיקה, מעוגנים בתודעה פשוטה.

 

היום אני הכי אוהבת בעולם להופיע. ולתת. וללמד. זכות גדולה, באמת.
 

​